הנאשם הורשע על יסוד הודאתו, כמפורט בהכרעת הדין, במסגרת הסדר טיעון. בהתאם להסדר הטיעון הכתוב בין הצדדים, הודה הנאשם בעובדות כתב האישום המקורי, התביעה הגבילה את עצמה לעתור לעונש של 12 חודשים, מתוכם תרוצה תקופה של 3 חודשים בחפיפה והיתרה במצטבר וההגנה היתה חופשית בטיעוניה.
נשמעו באריכות ראיות לעונש וטיעוני צדדים לעונש וכן נשמעו באריכות דברי הנאשם.
אקדים ואציין, כי בשלב מתקדם של טיעוני ההגנה לעונש הובהר, כי הלכה למעשה, יש הסכמה בין הצדדים ביחס לעתירה הנוגעת לעונש המאסר בן 12 החודשים, והמחלוקת הקיימת ביניהם היא לגבי תקופת החפיפה של עונש זה לעונש שמרצה הנאשם כעת.
מדובר אם כן, הלכה למעשה, בהסדר טיעון עונשי שהוא כמעט מוסכם וסגור ברכיב העיקרי שלו ומשכך, אין בית-המשפט נדרש לקבוע מתחמי ענישה.
למרות הערה זו, נוכח העובדה שבהסדר הטיעון הכתוב לא הוצגה ההסכמה האמורה כפי שתוארה כעת, אדרש בקצרה גם לנושא מתחמי הענישה.
עיון בכתב האישום מעלה, כי מתוארים בו שלושה מעשי הונאה שונים, שבהקשרם הורשע הנאשם ב- 5 עבירות של הונאה בכרטיס חיוב, עבירה אחת של ניסיון לקבל דבר במרמה ו - 4 עבירות של קבלת דבר במרמה. שלושת מעשי ההונאה התרחשו ברבע הראשון של שנת 2012, בפער של ימים ספורים כאשר הנאשם מצוי במסגרת עבודות שיקום מטעם שירות בתי הסוהר עובד כפועל בנגריית אגוז.
שמעתי את מנהל העבודה בנגריה, שהעיד במסגרת ראיות ההגנה לעונש, וללא קשר בשלב זה לדברי השבח שהרעיף על הנאשם, ניתן היה להתרשם כי מנהל העבודה נתן בנאשם אמון מלא ואפשר לו חופש פעולה, מה שאפשר בסופו של דבר את ביצוע העבירות בעת עבודות השיקום מחוץ לכותלי הכלא.
כפי שצוין, בשלושה מעשים שונים היו ברשות הנאשם פרטים וכן פרטי כרטיס אשראי של שלושה אנשים שונים והוא עשה שימושים בכרטיסי החיוב, ב- 5 פעולות שונות.
באת-כוח המאשימה ביקשה לראות בכל מעשה אירוע נפרד ובא-כוח הנאשם ביקש לראות בכולם אירוע כולל אחד. כידוע, אין הסכמה בפסיקה בהקשר זה וקיימות גישות שונות בכל הנוגע להונאה בכרטיסי חיוב ומספר האירועים הנגזרים ממעשי ההונאה.
כשלעצמי, בהליך הנוכחי אני סבורה כי נקודת הכובד והחומרה אינה מצויה בעיקרה בשלושת המעשים של ההונאות ושל קבלת הדבר במרמה, מעשים שהם חמורים אמנם, אך סכומם אינו ניכר והם לא לוו בתחכום מיוחד או בפעולות נלוות מיוחדות. עיקר החומרה בעיניי נוגע לעובדה שבשלושת המעשים האמורים הפר הנאשם לא רק הוראה חוקית שניתנה לו מאת מנהל בית הסוהר, אלא הפר את האמון שניתן בו במסגרת הליכי שיקום, אמון שאפשר לו לצאת במסגרת עבודות שיקום מכותלי בית הסוהר ולעבוד כפועל בנגריית אגוז, בחופש פעולה יחסי. בנוסף, אני רואה חומרה בהתנהלות הנאשם בהפרעה לשוטר, בעת שעורר את חשד השוטרים בכך שהתייצג בכזב בשם אחר, פתח במנוסה וחמק מן השוטרים, גם לאחר שהודיעו לו כי הוא עצור. השוטרים הצליחו לעצור את הנאשם רק לאחר שהתיזו לעברו גז פלפל.
לטעמים שציינתי יש נפקויות מעשיות גם בכל הנוגע למחלוקת שבין הצדדים, ביחס לחפיפה של חלק מן העונש.אני מבחינה בין אותם מעשים ועבירות שהם עבירות הונאה ורכוש ביסודם, לבין המעשים האחרים שהם כאמור בעיניי בעלי החומרה היתרה.
דומה שאין צורך לחזור ולהרחיב בתיק זה על הערכים המוגנים העומדים בבסיס עבירות המרמה בכלל ועבירותה ההונאה בכרטיסי חיוב בפרט, כאשר הראשונות פוגעות בחופש הבחירה והפעולה של המרומה והאחרונות פוגעות בהגנה על הקניין ומשבשות חיי מסחר תקינים ופעילות מוגנת באמצעות כרטיסי אשראי, כמו גם מפריעות לפעולתם התקינה של המוסדות הפיננסיים.
דומה שלא צריך להכביר מילים גם ביחס לחומרת עבירה של הפרעה לשוטר והפרת הוראה חוקית, שתי עבירות הפוגעות בשלטון החוק ובעבודה תקינה של גורמי אכיפת החוק. כאמור, ולא אחזור על הדברים, בתיק שלפניי אין מדובר בעבירות קלאסיות של הפרעה לשוטר והפרת הוראה חוקית, נוכח הנסיבות המיוחדות ומעמדו של הנאשם כאסיר בשיקום.
מדיניות הענישה ביחס למעשי הונאה ומרמה מתחשבת בהיקף המעשים, תחכומם, היקף הנזק הפוטנציאלי והיקף הנזק בפועל, כמו גם במספר הגורמים הנפגעים במעשים.
מדיניות הענישה ביחס לעבירות של הפרעה לשוטר והפרת הוראה חוקית היא מגוונת מאוד ונגזרת מחומרת הנסיבות של המעשים הקונקרטיים.
אילו הייתי נדרשת לקבוע מתחמי ענישה, הייתי קובעת ביחס לעבירות המרמה וההונאה שצלחו, מתחמים שנעים בין חודשיים עד שלושה לבין שמונה חודשי מאסר וביחס לעבירות הפרת הוראה חוקית והפרה לשוטר, מתחמים שנעים בין חמישה עד שישה חודשים לבין שנים עשר חודשי מאסר.
במקרה שלפניי, ההסכמה הלכה למעשה של הצדדים לעונש מאסר לתקופה של 12 חודשים היא הסכמה סבירה, המתיישבת עם מתחמי הענישה ביחס לעבירות, בהתחשב בנסיבותיהן כפי שפורטו לעיל.
בבואי לקבוע את העונש ולהידרש גם להיבטי חפיפתו של עונש זה לעונש שמרצה הנאשם כעת, אני מתחשבת בשיקולים הבאים:
ראשית, הנאשם הודה בהזדמנות ראשונה, חסך זמן שיפוטי לא מבוטל וכן חסך מן המתלוננים את הצורך לבוא ולהעיד. הנאשם הביע בפניי, באריכות, חרטה על מעשיו.